מאפריקה ועד אמא אדמה
   

 
אמא אדמה ניתבה את דרכי עד לאפריקה כדי לגלות אותה, ולגלות את עצמי. בכל מקום שהייתי בו, בכל ארץ ובכל שבט וקהילה, היא היתה שם. גדולה ויפהפיה, ענקית ומופלאה. הרים גבוהים בהם חיים האנשים בתוך העננים בדרך קבע, גאיות נרחבים בהם פזורים כפרים קטנים של בקתות קש. אגמים ומפלים, יערות עד, חוף ים לבן ומים של טורקיז. בכל מקום היא היתה, קוראת לי לבוא אליה.
והיא היתה באנשים. אנשי שבטים שזוכרים עדיין את דרכיה. חוגגים יחד את השינויים שחלים בה לאורך השנה, חוגגים בעצם רוב הזמן. רוקדים ורוקדים ורוקדים וצוחקים הרבה.
הם שמחים להיות יחד, וחיים יחד. נשים יושבות ומבשלות, אישה זקנה מספרת סיפורים לילדים שסביבה, גברים עובדים בשדה וחוזרים בסופו של יום, שרים ומספרים בדיחות אחד לשני.
ואני לא הייתי לבד אפילו לרגע. תמיד היה איתי מישהו, תמיד הלכנו לאיזה מקום- לבקר איזו דודה שרוצה להכין לי ארוחת צהריים, להכנס בדרך לשכנה שילדה בלילה תינוק חדש, ולא לשכוח להגיד שלום לזקנה ממול. אחרי הרבה מאוד חודשים, הצלחתי להבחין בעובדה שהיתה כל כך שונה ממה שהכרתי, עד שהייתי עוורת אליה לחלוטין- נשים נמצאות רוב הזמן עם נשים אחרות, וכמובן עם הילדים סביבן, וגברים מבלים רוב הזמן עם גברים. וכשהם נפגשים, יש משיכה וחושניות שמתפרצת בערבים, כשמדליקים אש גדולה במרכז הכפר ומחממים את עור התופים. וכשהם מתחילים לרקוד, קורה קסם. כמו מפץ של זיקוקים, נשים וגברים רוקדים צמוד צמוד ונהנים מהאש שנוצרת ביניהם.
גיליתי את הנועם והנחמה שבחברת הנשים. צחוק ורוגע, נעימות שבלהיות עם אלה שאני הן והן אני, שתמיד היה כך רק שלא זכרתי, ולא לימדו אותי.
החוויה העוצמתית ביותר שחוויתי בחברתן היתה כשהתקרב טקס הבגרות של שתיים מנערות הכפר. הן קיבלו את זמן הדם שלהן, והחלו את תהליך המעבר בסופו יצורפו למעגל הנשים. במשך מספר שבועות נשארו בבית, רק נשים סביבן, ולמדו את כל סודות הנשיות מאימן, מדודות ושכנות וסבתות וקרובות משפחה שהתקבצו מכל רחבי הארץ לכבוד המאורע המשמח. ואני הייתי איתן.
שומעת ונהנית, רואה ומתפלאת, איך שכחנו את כל זה, איך ויתרנו על היופי הזה? ההתרגשות של כולנו הלכה והתגברה לקראת הטקס עצמו. שבעה ימים של ריקודים ואוכל טוב, ורק ביום השביעי יצאו הבנות והוצגו בפני הקהילה כנשים. זה היה היום הנפלא ביותר של החגיגה. מתנות נערמו, ברכות הושרו, הבנות התרגשו כל כך שכמעט התעלפו.
הנשים רקדו באקסטזה מושלמת, והגברים עמדו בצד, חלקם טיפסו על עצים לתצפית טובה יותר, והביטו בעיניים פעורות. מפחדים להתקרב, ומהופנטים לעוצמה. זה היה היום של הנשים. נשים שזוכרות את העוצמה שאמא אדמה נתנה להן, וחוגגות אותה.
ואני סוף סוף הבנתי… אחרי שנים של חינוך לשיוויון, ורצון שלי להיות "לא פחות טובה מהם", הבנתי. נשים הם אחרות מגברים, ופה הן לא מנסות להיות דומות להם. וזה מביא להם, לנשים ולגברים, הרבה נועם בחיים. נשים יודעות את העוצמה שלהן, וגם הגברים מכירים בה, מפחדים מפניה, ומהופנטים אליה באותו זמן! המאורע הדרמטי הזה היה סיום המסע שלי באפריקה, ואמא אדמה ניתבה את דרכי חזרה לארץ, ואני אחרת.
אחרי עוד כמה קסמים בדרך, פגשתי את "הרוח הגדולה", והרגשתי שסוף סוף הגעתי הביתה. את הכמיהה החליפה הקלה. אמא אדמה נמצאת גם פה, וקהילה אפשר ליצור אפילו פה…
את מה שלא לימדה אותי אמא שלי, כי אמא שלה לא לימדה אותה, וגם היא לא למדה מאמא שלה, למדתי מהמורים השאמנים, שיש לי הזכות להיות תלמידה שלהם. למדתי על היופי והעוצמה של הנשיות.
שמעתי על זמנים קדומים בהם הקהילה כולה העריצה וחגגה את עוצמת הנשים.
נשים שאף פעם לא ניסו להסתדר לבד, תמיד היו בקהילה, ותמיד חשבו על הקהילה כולה ועל טובתה.
נשים שחגגו את העוצמה שלהן, עוצמה הנובעת מהמקום המופלא ביותר שלנו- הרחם בוראת החיים, מתנתה של אמא אדמה.
וכשזמן העוצמה שלהן הגיע- זמן הדם, הן היו מתכנסות יחד באוהל האדום, נחות, חולמות ויוצרות, וחוזרות שוב אל הקהילה מלאות השראה, נושאות איתן חלומות עוצמה וחזיונות לגבי עתיד השבט.
התחלתי גם אני לצעוד שוב עם אמא אדמה, ועם מחזוריות הלבנה. לאט לאט למדתי להקשיב למעין המסתורי של הידיעות והתובנות שנובע מתוך הרחם.
חגגתי את זמן הדם שלי עם נשים, באוכל טוב והרבה צחוק.
ישבתי ליד עצים וביקשתי חזיונות.
שכבתי על אמא אדמה וחזרתי הביתה.
לנשיות פנים רבות, בדיוק כמו ללבנה המשתנה תמיד. אני יודעת שכל עוד אניח לאמא אדמה להמשיך ולנתב את דרכי בדרכיה הקסומות, אגלה עוד ועוד את פני הלבנה, ואת עצמי - אישה.