אני רוצה לשתף אתכן בדברים שסיפרה לי מוב, האישה שחורת עור, שנענתה לקריאה של האמא הגדולה, עזבה הכל מאחור ונדדה מרחקים עצומים אל עבר האי הקטן, כדי להפוך למדריכה גדולה במקדשי האלה. בשנים האחרונות הפכה מוב עבורי לבעלת ברית יקרה ואהובה, ומדריכה מופלאה שבעזרתה אני חולקת את אוצרות אי האלה הגדולה עם נשים רבות.
כששאלתי אותה על החיים במקדשים היא השיבה:
"נשים מכל מיני מקומות רחוקים, ובכל מיני צבעים היו באות אלינו אל המקדש בדיוק כמו שבאתי אני אל האי. חלקן באו במטרה מוגדרת מטעם הזקנות או השאמן של הקהילה שלהן. ללמוד טקס מסוים, ריפוי, כישוף, או להחנך לתפקידים שונים בקהילה שלהן. חלקן באו להרפא- מאלימות של גברים, מקהילות שלא קיבלו את השונות שלהן. היו מהן שנשארו איתנו, והיו שבחרו לחזור לקהילה שלהן כשהן יודעות את הדרך להפוך ממוזרות ומנודות לנשות סגולה, מרפאות, או רואות ומביאות מסרים.
והיו שהביאו איתן את בנותיהן הצעירות כדי שילמדו במקדש.
אני זוכרת נערה אחת- הלנה. היה לה שיער צהוב, עיניים כחולות ועור חלבי.
הו, ההלם והאלם שאחזו בי כשראיתי אותה לראשונה... מעולם לא ראיתי פנים אלו של אמא אדמה. כל כך בהירה היתה.
בכל מקרה, הלנה היתה כולה עצובה ומסוגרת. אימה סיפרה שכל שמחת החיים אזלה ממנה ככל שגבהה וככל שגופה התעגל והפך נשי יותר. הילדה השמחה עם העיניים הנוצצות מתה, ונראה היה שהיא רוצה למות איתה...
את מבינה, כשאין הדרכה מתאימה, ובורות ובדידות תופסות את מקומה, יכול להיות מצב בו הילדה מתה, כי אין דרך אחרת, שהרי תקופת הילדות לא נמשכת אחרי קבלת הדם, גם אם אתן רוצות לדמיין שכן, ואם האישה לא נולדת מתוך הילדה שזמנה עבר, היא נותרת תלושה ואבודה וחסרת תכלית, במצב של מוות פנימי מתמשך, בלי לדעת מטרתה בחיים האלו. רבות הנשים בעולם שלכן שחיות את כל חייהן במצב נורא זה.
בעולם שלנו, העולם הישן שנעלם וחוזר כעת, נערות צעירות רבות הגיעו אל המקדש כדי להשיל את נשל הילדות מעליהן ולהוולד מתוכו נשים. העוצמות של המקדש עשו הרבה מההטמרה הזו, ההדרכה שלנו והטקס, "חניכת הלבנה", עשו את השאר. בזמן שהיו איתנו דאגנו להכיר את הנערות, לדבר איתן, ובעיקר להתבונן וללמוד את סגולותיהן ונטיותיהן האישיות.
וכך התבוננו גם בהלנה. מרגע שהגיעה למקדש, שמנו לב שהיא נמשכת באופן מופלא לאור הלבנה. כשהלבנה האירה בחוץ- סהר דק או לבנה מלאה, היא היתה נשענת על אבני המקדש ומסתכלת בה, לפעמים עצובה כמו תמיד, ולפעמים חיוך עדין ושלווה היו ממלאים את פניה.
וכשהגיע הזמן, גם הלנה עברה את "חניכת הלבנה", הטקס שמטמיר ילדה לאישה, כמובן אחרי הופעת הדם הראשון.
בטקס המקודש הזה, שנערך כשהלבנה המלאה האירה בשמיים, היינו טובלות את הנערה בקערת הרחם הגדולה שעמדה במרכז המקדש. הידיים של כל הנשים היו רוחצות את גופה הערום, מלטפות וממלאות אותו באור הכוכבים מקצות אצבעותיהן, ואור הלבנה בעצמה היה מסתחרר מטה וממלא את מהותה. לפעמים לפני הטבילה בקערה היינו צובעות על גוף הנערה סמלים של מהותה הפנימית, של הקדמוניות שמלוות אותה, סמלים המחברים אותה לאמא אדמה, או סמלים המיועדים לרפא כאבים שונים מתקופת הילדות כדי לעזור לה להשיל אותם מעליה.
בחניכה של הלנה יכולנו לראות בעיניים פקוחות אור לבן וערפילים מקיפים אותה ואותנו, את העיניים שלה מאירות את אור הלבנה ואת עורה הלבן קורן את האנרגיה של הלבנה. זה לא היה דבר שקורה בדרך כלל בטקס הזה. החוויה היתה מהממת עבור כולנו, ברכת הלבנה היתה עלינו בלילה ההוא והותירה את האור שלה בתוך אבני המקדש ובתוך חיינו.
והלנה, החיים חזרו אליה מאותו רגע. היא התמלאה בשמחה וחיוניות, צחקה וחייכה אל כולן, שיתפה ודיברה ופטפטה. הלנה נולדה מחדש אישה, ומצאה את דרכה. היא בחרה להשאר במקדש ולהקדיש עצמה ללבנה. שנים לא רבות אחר כך היא כבר העשירה אותנו בחיבורים, עוצמות וטקסים שנבעו מהקשר הנשמתי שלה ללבנה, ולפניה הרבות והמסתוריות. על כך אולי אספר לך בפעם אחרת..."
|
.jpg)
